תוך כדי
11 אוג' 2010 תגובה אחת
in כתיבה אישית
שמחה שבאתם.
אפשר לשבת רגע, לקחת אוויר, להניח מרפקים על המסעד של הכורסא.
כיף שקפצתם באמצע היום שלכם. אחרי הכל, כולנו תוך כדי.
יש קפה. והריח זה מהסירים שעל האש.
על הכיריים, ארבע דלוקות בו זמנית, כמו שאני אוהבת, מתבשלים להם החיים שלי ומה שלמדתי לעשות בשביל לתת. טיפולים, סדנאות, לימודים.
בתנור על אש קטנה יש גם כתיבה אישית, משתדלת להשאיר אותה חמה חמה, עם קריספי מלמטה.
נשים, גוף, יחסים, ריפוי, ילדים, הורות, בית, רחוב. סיפורים אנושיים קטנים-גדולים.
והדז'יסטיף – פסקול משו דלוקס, שיחליק את הכל פנימה.
תיהנו,
גלו
פיניש פיפול
20 מאי 2012 להגיב
in כתיבה אישית
(נחתתי ישר ליום עבודה. ככה במהירות. בלי זמן להתאושש).
אי אפשר, אומרת במבט אטום הנערה עם התלבושת של קפה עלית. תחנת הרכבת של האוניברסיטה רחבה וממוחשבת. מרגיש ממש חוצלארץ.
מאיזו סיבה? אני מסובבת את בקבוק חלב העזים שלי, ככה שהחותמת של בד"ץ מגיחה לפרונט.
ככה, כי יש לנו את החלב שלנו ולא מכניסים דברים מבחוץ, היא סותמת במבט עגל.
כשרות? אני מצביעה על החותמת שעל הבקבוק. יש בד"ץ.
כן, היא אומרת. כשרות. חכי אני אתקשר לשאול.
עזבי, אני מסתובבת, ביאסתם.
כולה מה רציתי, אני מעבירה את הכרטיס באוטומט, one more cup of coffee for the road, אבל על עזים. אני יושבת בלי קפה על הספסל, מחכה לרכבת, חושבת על העם הפיני, שקוראים לעצמם סוואמי בשפתם הבלתי נגישה, או פיניש פיפול.
אין מצב שזה היה קורה בפינלנד. קודם כל, אף פיני לא יעמיד בקבוק של חלב עזים בבית קפה ויבקש שיעשו לו קומבינה של אספרסו. גם כי בכל "קהווילה" יש חלב דל לקטוז, אבל בעיקר כי הם לא מתחכמים. מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. בשיא הרצינות, באדיבות, בנחישות.
חוצמזה, הקשר שלהם עם היקום הוא מלמטה, מהצד של האדמה. הם מקיימים איתה יחסים קרים ועניינים, כמו עם אמא אכזרית וקפריזית. ואת אלוהים של הכנסייה הם מערבים כמה שפחות בענייניהם, כך שלקפה שלהם אין מצב שהוא נכנס, עם או בלי בד"ץ.
קצת יותר מעשרה ימים התערבבתי, אם זה בכלל אפשרי, עם הפיניש פיפול. שני ימי קליניקה אינטנסיביים, סדנה בת שלושה ימים, ארבעה ימי טיול בארץ עשרים-ושישה-אלף-האגמים בפיאסטה חדשה ומפת דרכים.
את אייס-ברייקר, צוחק עלי רוני שותפי למסע בכל פעם שאני ניגשת בשיא הרצינות לזר ברחוב, ושואלת אם אפשר טו אסק יו א סטריינג' קווסצ'ן. לא קיבלתי סירוב. הם עונים בהרחבה, עם רצון אמיתי לעזור, בנימוס לא מזויף. מופתעים מגילוי לב. או לב גלוי.
הרבה מפגשים, חלקם עמוקים מאד חלקם על הדרך, ואני חושבת לעצמי מה יותר רחוק מהישראלים מאחינו הפיניש פיפול. אז מה אם הדגל שלהם בדיוק כמו שלנו, רק שבמקום פסים ומגן דוד יש שם צלב שוכב בכחול לבן. אצלנו דוד המלך. אצלם כחול של אגמים על לבן של שלג.
אחרי עשרים שנה על המזרון-שיאצו אני יכולה לעשות מעט מאד הכללות. אחת מהן היא, שאם תקלף ישראלי-יהודי מכל הסימפטומים שלו, כמו שמקלפים בצל, מתחת תמיד ישנם מתח ופחד. אלפיים שנות.
אני מקלפת לאט את הפיניש, אחד אחד, על הדרך או במרפאה או בכיתת הלימוד – ומתחת מוצאת בדידות. מדבר לבן וקפוא של בדידות עמוקה. גם בעלי משפחות, גם אנשים מאד עסוקים.
ככה זה כשאמא מקפיאה אותך עד מינוס 30 מעלות ומכסה את האדמה במטר וחצי שלג, לא נותנת לקרניים של השמש להיכנס לעור כמעט חצי שנה. ובחצי השנה האחרת האור בוהק שעות ארוכות, מונע התכנסות חמימה פנימה של לפנות ערב עם קרניים אחרונות, מוריד תריסים ווילונות שחורים. בגלל זה הם פיתחו לעצמם Sissu. הרוח הפינית שפועמת בכל אחד, שהיא שילוב של אומץ ונחישות ולבדיות וסירוב עיקש לוותר.
האסתטיקה של הפינים בדיוק לטעמי. נקי. עץ. הרבה צמחייה. פונקציונלית. נטולת בומבסטיות. המון חלונות שקופים כדי שהאור ייכנס כשאין. הם חושבים על הכל, שיהיה נוח. ככה זה כשבחורף השלג מכסה ומכנס וצריך להתקמצן על התנועות, שלא לאבד חום.
חמישה דברים שאין בפינלנד:
1. פקקי תנועה. עומסי תנועה. דיווחי תנועה. בהלסינקי הבירה, המקום הכי צפוף במדינה, מערכת כבישים משוכללת, הייווי בתוך היער – ולא כביש עם פיתוח נוף בצידי הדרך.
נסענו שם בשמונה בבוקר, בחמש אחרי הצהריים, בלילה של החג הכי פרוע של הפינים, ה-1 במאי המכונה "vapoo" – וכלום. הכביש פתוח ויש אוויר של עצים רק חבל שאפשר לפתוח את החלון רק קצת כי אחושילינג קרררר.
2. אבן בקומקום. מי ברז מרגישים כמו מי מעין מועשרים בחיים צוננים. אוח אוח איזה מים. איזה כיף למלא מהברז באמצע הדרך ולא לטעום כלור וחול.
3. ברז של קרים-חמים. רוב הברזים החדשים, בגלל מערכות החימום המרכזיות, מחולקים לברז של עוצמת הזרם ולברז של הטמפרטורה. קו האמצע זה 38 מעלות. איך שפותחים את הברז זה שם! אין את הקטע של לעמוד ולחכות ואז לעשות באלאנס בין הכחול לאדום. ישר זרם חזק וחם ששולק את הגוף כמו שאני אוהבת.
4. שחיתות. או כמו שהם אוהבים להגיד בעוקצנות על שכניהם השוודים שיש להם חשבון לא סגור איתם: when Swedish people say yes it means no. Finnish say yes and mean yes.
אפשר בכלל לדמיין כזה דבר בלבנט? למותר לציין, שמתרגלים לישירות ולניקיון האלו לזה מהר מאד. מזל שעצירת הביניים בדרך חזרה היתה דרך ורשה. שנתרגל בחזרה
5. יתושים. מים בכל מקום, ואין יתושים. אמנם היה עדיין קריר, אבל אני זוכרת בפירוש עקיצות מטרידות בינואר בחצר שלי בפרדס.
בבוקר של 1 במאי עמדנו וחיכינו לאוטובוס, מעבירים את העיניים על הפינים והפיניות שיוצאים קצת מהאפור-חום -שחור הרגילים. אחרי הכל, יום חג. הסטודנטים לבושים בסרבלים בכל מיני צבעים, עם המון טלאים עגולים, כל אחד מסמל מסע שתייה מאורגן בפאבים.
(ואת זה אני יודעת כי אתמול בלילה הסתובבנו ולא יכולתי להתאפק וניגשתי לאחד מהם, שעמד בתור ארוך מאד בשעריו של אחד הפאבים, ארוך כמו מאה איש אני מתכוונת, ושאלתי אותו בעדינות הידועה שלי מה זה הסרבלים המוזרים האלה ולמה הם עומדים בתור כשיש כל כך הרבה פאבים מסביב).
אני מפנה את העיניים לאשה שנראית לי די רגילה. בת שישים בערך. פנים עגולים ורחבים. גרביונים וסנדלים בגרביים.
הנה דוסית, אני צוחקת לרוני עוזרי הנאמן וממשיכה לסקור את הגיברת מעבר לעמודי התחנה.
איך הגעת לזה, אומר רוני, פליט מקצועי שהאף שלו גרר אותו אחריו להרבה מקומות בעולם. אין כזה דבר כאן.
אני מתעכבת על העגילים של הגיברת. תכשיט כסף אליפטי, רקוע, עם ספירלה מקושטת במרכז, נטפי כסף משתלשלים ממנו. כל כך מוכר.
לוקח לי שנייה לקלוט שזה בדיוק אותו תכשיט שאבא שלי שהיה נווט על אונייה קנה לאמא בתקופת החיזורים, לפני חמישים שנה, בהלסינקי.
רק הבוקר דיברתי עם אבא בטלפון. שאל אם אני זוכרת את התכשיט. כל הילדות פתחתי וסגרתי את המגירות עם הדברים היפים של אמא. וזה היה בתוך קופסה תכולה רקומה, שהייתי פותחת בחרדת קודש ומסתכלת על התכשיט עם הצורה המוזרה, לא מכאן בכלל.
אמר שהוא חיפש משו בשבילה וראה בחנות ומצא חן בעיניו. אמר בגאווה. שנזכור לו את זה. אחרי הכל, זה התכשיט היחידי שהוא אי פעם קנה לה.
מה זה אם לא אור ירוק מהיקום? אני ניגשת. אומרת באנגלית יפה שלום ומבקשת סליחה, ואם אפשר טו אסק יו א סטריינג' קווסצ'ן.
שור שור, היא מאירה עיניים ואני אומרת לה על העגילים. אבא ואמא והלסינקי וחמישים שנה.
היא מתפלאת ומתרגשת וממששת את העגילים בידיים לבנות ואומרת בענייניות פינית מחויכת שזה סמל פיני עתיק, נפוץ מאד, שאפשר למצוא בכל מקום.
ואז היא שואלת אותי באנגלית מאיפה אני.
ואז היא אומרת לי בעברית והעיניים שלה כבר מאד נוצצות: שלום. אני יהודייה.
מה את עושה כאן? היא שואלת ומנענעת את הידיים שלי בתוך שלה.
ואז מתברר שהמורה הפינית מבית הספר לאקופונקטורה שבו אנו מתארחים, זו שאמרה את משפט הקסם שהתחיל את המסע שלנו כאן – חברה שלה.
ואז האוטובוס הגיע והיא מיהרה לעלות עליו וללוות אותנו בדמעות ובחיוך ובנפנופים.
תראי את הפנים היהודיות האלה, ממש מחמם את הלב, אומר לי רוני.
אמרתי לך דוסית.
רוני, פליט מקצועי, נושף עלי. טובה את. טובה.
ביום הזיכרון היה לי יום חופש. לקחנו אוטובוס העירה והסתובבנו כל היום, אוכלים מרק סלמון בדוכן של האשה מלפלנד, טועמים שוקולד עם צ'ילי בשוקולטרייה משובחת, נחטפים לראיון הזוי כולל צילומים לעתון המקומי על שבוע העיצוב הפיני שבדיוק מתקיים והאם שמענו משו, שותים קאווה ורדרדה בבר מקסיקני וטוב לבנו.
זכרתי בבוקר שהיום יום הזיכרון. היזכרות ויזואלית, רגשנית. מחשבות על איך עושים את הטקס השנה בבצפר, והשירים שברדיו ומחשבות על איפה הבנות עכשיו ואבא ואמא מול המסך והמשואות ואמא עם דמעות כרגיל. אבל אחרי הצהריים ממש שכחתי.
קצת לפני השקיעה אנחנו בקרן רחוב ומישו עם פרצוף מפוקפק ניגש אלינו בלי היסוס, מאד נדיר כאן אם בכלל, ואומר לנו בעברית במבטא ארגנטיני כבד, שאם אנחנו רוצים טקס יום העצמאות הנה כאן בבית השלישי יש בית כנסת.
מופתעים ומסוקרנים אנחנו ניגשים. איש אבטחה ישראלי, הראשון והאחרון שנפגוש, שואל שאלות חשדניות ומחטט בתיקים ושואל מה יש בעטיפות. אחי, אני אומרת לו. אם זה כבד עליך אז שחרר. מה אתה לא קולט אותנו? אם לא מתאים אז נמשיך.
הוא מכניס אותנו לרחבה גדולה עם ילדים משחקים. אני אומרת בקול "שלום" והם מסתכלים עלי מופתעים והולכים אחרינו ואז עונים בצחקוק: שלום!
ליד המדרגות נערות מפטפטות. חולצות של מדריך של בני עקיבא. דו יו ספיק אינגליש? אני פונה לאחת מהן, יפה לאללה. אין הרבה בחורות יפות כאן.
עברית, אנגלית, פינית, שוודית – מש'תרוצה! היא קורנת חום שלא שייך לכאן.
אנחנו מוצאים את עצמנו באולם קדורני עשוי עץ. Very Finnish. קהל יושב מסודר בטורים. דממה באולם. על הבמה הנערה הזו שפגשנו עם כמה חברות, שרות מחרוזת שירים באנגלית שכולה הלל וגעגועים לארץ ישראל ולמסורת העתיקה.
אחר כך עולה מקהלת מבוגרים עם פסנתרנית שיושבת עם הגב לקהל. הכתפיים שלה משדרות מחויבות. הם שרים מחרוזת ביידיש ואת על הדבש ועל העוקץ. שרים בפאתוס ובמלוא גרון. אחד מהם, רזה ונמוך, מגזים לגמרי עם התנועות-ידיים ופה פתוח לרווחה.
וכל אותה העת מנורה גדולה עם שבעה קנים דולקת במרכז. אני יכולה לזהות בקהל אנשי עסקים ישראלים עם האשה והילדים ומשפחות שהן חצי חצי. הקהל מוחא כפיים בנימוס והפסנתרנית קמה וקדה לקהל.
אל נא תעקור נטוע, אני ממלמלת ומסתכלת על הפליט, שמעביר משקל מרגל לרגל.
אנחנו נשענים על עמוד רחב מעץ, בידיים השקיות עם המתנות לילדים. את שנינו זה מציף יחד: הכובד. המאמץ. הלאומיות הרומנטית המזויפת.
לא נוח לי, אומר לי הפליט.
בקלילות מרהיבה, עם השקיות של המתנות, אנחנו משיבים את עצמנו אל הארץ הטובה.
תודה אחינו, חג שמח! אנחנו מדלגים מעל המאבטח.
בחוץ אוויר של ערב, קריר וצלול מאד ונטול משקעים, מקדם את פנינו.
כמו שנות השישים
04 פבר' 2012 תגובה אחת
in כתיבה אישית
רונית סידרה את זה כל כך יפה. חבל לי לקלקל, באמת.
מלך פעם ונסיך הרטרו
17 נוב' 2011 5 תגובות
הוא אסף כמעט אלפייה. איזה דוד יגיד לא לילד כמעט בר-מצווה שרוצה אייפד-איישמד, רק דודים בלי לב ואין כאלה אצלנו בסביבה. והוא יוכל להוריד משחקים כאלה וכאלה של מלחמות ורעשים ופיצוצים והתגנבויות וכל הגעשעפט. וככה שכב לו הכסף בערימה יפה מאד וחיכה להימסר תמורת החפץ הטכנולוגי.
והילד הזה מפתיע אותי הרבה פעמים. אני נכנסת לבית והאוזניים מזדקפות לקליפ של ELO (תזמורת האורות החשמליים, לכל מי שנולד אחרי 1970. confusion עליכם!). והוא דלוק על מיסטר בלו סקיי. וגם על גאנז אנד רוזז ובבוקר שישי אחד מצאתי שם את אמריקן פיי של דון מקלין. ציינתי שזה שיר חופר כי כמה בתים אפשר לשיר אותו דבר והוא מחה. אחלה שיר גלו מה את מדברת.
וככה יום אחד האבא מבשר לי בטלפון שהילד נדלק על פטיפון ועל תקליטים. וישר נזכרנו שיש אחד על הארון משנות השבעים עם מזוודה ושתי מהירויות שלא עובד, אולי נמצא מי שיכול לתקן כי זה באמת פיסת היסטוריה, ובאוסף העצום שהשארתי ב"חור בשחור" בשלמה המלך בתל אביב בשביל כמה שקלים. זה תפס הרבה מקום, התקליטים, ואני לא אוהבת אבק ומחבבת מרחבים.
חמישי אחרי הצהריים ואנחנו נוסעים בשיירה לאוסף הרענן. בחוץ אור אחרון ובפנים מנורות עומדות מפזרות חמימות על החלל העמוס היפהפה. הבוס מתודלק ורוחו טובה עליו. אנחנו סוקרים את המכשירים הגדולים, יש אקאי ויש טקניקס ועוד כל מיני שמות שמזכירים לי את עצמי ביסודי, עומדת מחוץ לדלת הזכוכית של בית התקליט, מחכה שישימו How deep is your love כי היתה שם מערכת סאונד שעצרה לי את הלב, בטח בשיר עם כל-כך הרבה טרבלים.
ואמפליפייר גם לקחנו. של Sherwood. ורמקולים של Aiwa. וככה אני עומדת מול הקופסאות הגדולות האלה שגירו לי את הקצוות של העצבים והדמיון, והן מיושנות וקצת מאובקות אבל מבין המדפים אני שומעת את הלחישות שלהן, את הצליל העמוק והעצי והנוכח. אני נזכרת בפעם ההיא כשקניתי את המערכת שלי בחנות הגדולה בבוגרשוב, ואיך שהלכנו כמעט שלושה חודשים אני ויוסי בין החנויות והקשבנו לכולן, ואיך שמצאנו את זו שלי הבריטית, שעלתה הון. היה לי אז את הכסף ושמתי במניות. אני זוכרת שהתלבטתי אם לשלם עם הפלסטיק או לשחרר את הכסף מזרועות התמנון הרמת-גני. הפלסטיק ניצח והבורסה נפלה למחרת ושלום חנוך כתב על זה שיר ואני שילמתי עם הפלסטיק המון זמן על המערכת שעדיין מרגשת אותי.
הילד הולך להציץ בתקליטייה ואני מתרגשת לספר לבוס איך הילד החליף את הסופר-גאדג'ט בקופסאות ענק חלומיות עם סודות של פעם. הבוס מתרגש יחד איתי. איך לא. מלך פעם ונסיך הרטרו.
התקליטים קצת יקרים. הילד היה רוצה קווין וביטלס ופינק פלויד, אבל מספיק לו להיום. הוא יחזור בפעם אחרת. איזה פינק פלויד? מתעניין הבוס. אני יודע, אומר הילד ומסתכל עלי. Dark side אני אומרת. או wish you were here. מקום טוב להתחיל.
אין כאן בתקליטייה, אומר הבוס ונעלם אל החדר האחורי. Dark side of the moon… הילד מגלגל את מילות הקסם באיטיות על הלשון, כמו קרם ברולה שלא רוצים שייגמר אף פעם. כן. דארק סייד.
אני דווקא חושבת שעם Wish יותר קל לעכל, אבל אז הבוס חוזר סמוק עם תקליט בכל יד, אחד שחור עם ציור של משולשים, אחד צהבהב. תבחר, מתגנב לו חיוך טינאייג'י ממזרי. דארק סייד! מריע הילד שלא מיד קולט מה הולך כאן, אבל אני ישר בא לי לבכות. זה מהאוסף הפרטי שלי, לא למכירה, אומר הבוס. אבל תבחר אחד. בשבילך.
העוד-מעט-נער מחזיק בהתרגשות את התקליט השחור והולך להראות לאבא. הבוס אומר לי בשקט: אני מקנא בו שהוא הולך לשמוע את זה בפעם הראשונה. אני יכול לדמיין אותו שם את התקליט על הפטיפון. אני איתו שם.
כיף לך, הבוס אומר לילד ועושה לנו חשבון, חותך במחיר. אנחנו יוצאים עם השלל והעיניים של הבוס מחייכות כמו מנורה גבוהה עומדת והוא נאנח כמו מי שלא יכול לספור כמה פעמים הוא החליף צדדים.
בדרך The logical song של סופרטראמפ ואני מגבירה פול ווליום. יכולה לראות את השמלה הכתומה של הקיץ בין ו' ל-ז' שלא ירדה ממני, להריח את הים שקרוב לבית של אבא ואמא, להרגיש שוב את הגעגועים למה שאני לא יודעת מהו. אני יושבת דקות ארוכות באוטו בחלונות סגורים עד שהשיר נגמר. נער עובר ברחוב ומציץ עלי. מ'כפת לי מה הוא חושב. אני הייתי הרגע בכיתה ז'. When I was young it seemed that life was so wonderfull. אבל עכשיו אפילו יותר.
איך נוצחה סופרוומן (זמנית)
02 ינו' 2011 2 תגובות
in בית, בתנועה, גוף, כתיבה אישית, ריפוי, שינוי
אני שוכבת במיטה עם חום, האף סתום, הרגליים כבדות, אפילו שורשי השיער והלחיים כואבים לי. לא הרגשתי ככה שנים. לידי מונח היומן שלי והטלפון הנייד. בעייפות מסמסת לבטל את כל הפגישות להיום ולמחר. למחרתיים עוד לא: תקווה קטנה וטיפשית, מנותקת ממה שקורה, מרימה ראש קטן ומחייכת.
שוב הכריע אותי גלגל האבן הכבד של היומיום. לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אני משערת שכולנו בערך חיים באותו מוד: מתגלגלים מיום ליום, משימות אינספור בכל אחד משובצות להן מבוקר עד ערב, ילדים וכביסה ובית ובישול וטיפול לאוטו, בקושי משחילה טלפון לחברה בערב, אחרי המקלחת.
ובתוכי עולם גדול וצבעוני שבכל יום מציץ דרך הסדק של הלוז העמוס ורוצה לקבל זמן של התפתחות, לצאת לאור, לבוא במגע עם אנשים ועם העולם. ואני, ראבאק, לא מסוגלת לעבור למצב יצירתי בתשע בלילה אחרי יום מלא התרחשויות, שלושה הפסדים צורבים בטאקי ושני פרקים של פו הדב. לא יכולה, מה אני יכולה לעשות?
אחד ממקורות ההזנה החביבים עלי הוא בהייה. שוכבת במיטה, העיניים בחלון עם הווילון השקפקף, אור של בוקר נכנס ומרקד על המובייל שעשוי ממראות קטנות, זורע זהרורים עגולים על הקירות. לצערי אני יכולה לדווח על דיאטה קיצונית במקור ההזנה הזה. שמעתי שבפרמקלצ'ר קוראים לזה זמן ערסל (גוגלייז איט!).
אז עכשיו אני שוכבת חולה ועושה את מה שהמערכת שלי צריכה מאד – אבל כאילו לא בזכות, אלא על חשבון. על חשבון יום עבודה, על חשבון מטופלים שחטפו ביטול על הבוקר, הרגליים שנפרשות פרקדן בועטות החוצה מן המיטה אשמה, אחריות, רגש של חובה.
כבר חודשים שאני רוצה לקחת חופש. חודש חופש. לא חו"ל, רחמנא ליצלן, רק להיות בבית, לקום בבוקר, לשתות קפה בנחת, לקחת את הילדות לגן ולבצפר, לחזור הביתה ולשבת בחצר, סיבוב קצר בשדות הפורחים שמאחורי הבית, לבשל צהריים בנחת, בלי ילדה אחת מורעבת שמסתובבת לי בין הרגליים במטבח, ילדה שנייה שרוצה על הידיים, ורעב שעושה אותי עצבנית וקצרה. זמן בהייה שיאפשר לחדש לצוץ כשהישן ממתין בשקט ברקע, לא מטרטר כמו שעון מעורר בסרטים מצוירים.
וככה, כל שבוע מתחיל עם סקירה של היומן והחלטה שאי אפשר עכשיו, עוד לא. זאת בחודש תשיעי וצריכה הכנה ללידה, זה במצב גב לא סימפטי, וזה לא הזמן מבחינת המינוס בבנק כי היום העשירי בחודש. וככה עובר שבוע, ועוד שבוע. מטופלים משתעלים עלי ואני הודפת את המיקרובים בביטול, לא נותנת להם להיכנס. סופרוומן בלתי מנוצחת, בלתי שבירה, למה מי יכול עלי.
שמעתי את הקריאה: "סופרוומן! מאחורייך!" וחייכתי בביטול. אבל אז הגיח מיקרוב-העל, התנחל בערמומיות במרכז החזה, תקע יתדות עמוקים, נעמד וצחק לי בפרצוף. חודש שלם אני עם גרון כואב ומשתעלת ומתפקדת 30 אחוז. שלפתי את כל כלי המלחמה, העדינים והערסים: דיקור, שמנים, פרחי באך. אפילו אנטיביוטיקה. ועדיין כל בוקר הגרון אדום ושרוט והשיעול כמו של בוב דילן בן 70 אחרי 55 שנות מרלבורו. אני צועקת: הבנתי קרצייה! אבל מחלתי, כמו מורה חכם ועקשן, מפנה אלי גב ומתקיפה בשיעולים בין שלוש לחמש לפנות בוקר. אל תילחמי, היא לוחשת לי ברגעים ארוכים של הזיות חום, שחררי.
למה אני לא יכולה לקחת חודש חופש בלי להיות חולה? למה אני חייבת להצדיק את זמן הבהייה שלי בגימ"לים מקופת חולים? האם עדיין, אחרי כל העבודה ובחירת הדרך האחרת עדיין זורמות לי בדם מחשבות של מחסור קיומי, של מחירים שצריכים לשלם, מחשבות של עובד הסתדרות עם קביעות? למה אני לא מספיק מלכה כדי לקחת חודש חופש ושכולם יקפצו? (זה רק ביטוי, תירגעו…) ואיך מסדרים יחד את הרצון לזוז קדימה – עם הרצון לא לזוז בכלל? את ההסתפקות וההודיה על השפע האדיר בחיינו – עם הרצון לעוד?
לקחתי יום חופש, אז יש לי זמן לקרוא תגובות. מחכה לכם.
***
התמונה באדיבות Yaslani. עבודות נוספות ומקסימות שלה תוכלו למצוא כאן וגם כאן
(הלינק השני הוא חנות וירטואלית סופנית!!!!1 וגם אתם יכולים להצטרף!)
פורסם במושבה חופשית לפני שלוש שנים. תודה לרוניתי
נדיה
25 נוב' 2010 2 תגובות
in כתיבה אישית
הפנים בחלון אבל אני מרגישה תנועה של גוף גדול נכנסת לשדה שלי. אני אוספת אל הברכיים את התיקים, מפנה את המושב שלידי. היא מתיישבת. אכן אשה גדולה. בושם חזק מדי לשעת בוקר, אבל לא רע. הענן המתוק של המסתורין והטיפוח מתחלף מהר באצטון דוקר. אני מלכסנת עיניים. היא מבחינה בי מיד אבל ממשיכה למרוט את הציפורניים הלוך ושוב עם צמר גפן ספוג בכוהל הנדיף. ציפורניים צרות ארוכות יפות על רקע שדיים גדולים עולים יורדים.
הטלפון שלי מצלצל. אני מדברת בשקט. שתי מספיק מים כדי שלא יהיה אצטון בדם שלך ויתחילו צירים, אני אומרת לזו שבקו האחר. הרכבת נעצרת בהרצליה והנוסע שמולי יורד. היא מתרוממת מיד ומתיישבת במקומו. אני מניחה חזרה את התיקים הכבדים על המושב. היא לא מבזבזת רגע.
הפרעתי לך שישבתי לידך? מישירה אלי עיניים ירוקות מאופרות ממוסגרות בקארה בלונדיני. כמו שדרנית נואשת בתחנת רדיו נידחת, מבקיעה קול דרך כלא שאני לא מזהה עדיין מהו.
מה פתאום? אני צוחקת ושואלת את עצמי אם להוריד את משקפי השמש. אני נזכרת שאפשר דרכן לראות טוב את העיניים שלי. לא מורידה.
במה את עובדת? יש לה מבטא כבד חבר-עמימי.
מטפלת, אני מתחמקת.
במה? היא מחייכת ביישנית ועיקשת.
בנשים, אני גם מתעקשת. אני עייפה מהשיחות האלו. אין לי כוח למשוך תשומת לב ולהיכנס לפרטים ולנהל שיחה אינטימית באמצע קרון הומה אדם.
אבל במה? היא לא מרפה.
ברפואה סינית, אני עונה ככה בכללי.
אה, מכירה, היא מהנהנת. גם אני הלכתי פעם לטיפול ברפואה סינית.
כן? עם מחטים? אני מסמנת עם היד. היא מהנהנת. נו? עזר?
מאד עזר, היא נאנחת. שנתיים הייתי נוסעת לטיפול בתל אביב. ולא רק במחטים הוא טיפל בי, בכלליות הוא טיפל. גם דיבר איתי הרבה.
יופי, אני שמחה לשמוע. באמת.
אולי את מכירה ירון סופר? היא מחייכת.
לא, יש הרבה מטפלים טובים למזלנו, יופי לשמוע על עוד אחד.
איך שאת רואה אותי, היא סוגרת מאפס למאה בשלוש שניות, שקלתי 48 קילו. לשתות לא יכולתי בעצמי. הייתי בדיכאון, לא רציתי לראות את האור של השמש. וחרדות גם כן היו לי. לא יכולתי להישאר לבד רגע.
מדהים כמה זה נפוץ חרדות ודיכאון, אני אומרת לה. כל בנאדם שלישי. בא לי להגיד משו על רבי נחמן אבל רק חושבת על הצדיק האהוב עלי, גאון מפותח ודכאוני, שזיהה את העצבות כמחלה הגדולה של הדור. מצווה להיות בשמחה תמיד אבל המוח חסר קולטנים של סרוטנין.
הייתי אומרת לו אתה המלאך של החיים שלי. היו פעמים שלא היה לי כסף לנסוע והיה שולח לי תרופות עד הבית על חשבונו. לפעמים לא היה לוקח כסף בכלל. איזה נשמה גדולה, ברוך השם, היא מגלגלת אישונים למעלה.
תראי, היא ממשיכה, אני עדיין על כדורים. אין מה לעשות. אבל ירדנו הרבה. גם הלכנו לכיוון של חומרים יותר טבעיים. אבל איך אני אגיד לך…
את רואה? אני מצביעה על האנשים ברציף, מלא בחרדות, בדיכאון.
כן אה? היא מציצה בעדינות החוצה.
כן, הרבה יותר מדי. ולפעמים צריך איזון כימי אין מה לעשות. את לוקחת ציפרלקס?
כן איך ידעת? היא מחייכת בביישנות.
ותגידי, כל המצב הזה בגלל משו מסוים שקרה?
אוה, היא נאנחת. בגלל הרבה דברים. את מבינה – אני שמה לב שהיא אפילו לא רוכנת אלי כדי ליצור מרחב פרטי יותר בינינו – אני בגיל 16 התחתנתי.
ולא רציתי להתחתן. הכריחו אותי ההורים שלי. והוא, לא היה טוב איתי. גם היה מרביץ וגם בכוח. אחרי כמה שנים כבר לא רציתי לחיות. הילדים שלי היו צריכים לקחת אותי ככה בידיים למקלחת.
כמה? אני מורידה את המשקפיים.
חמישה, הפנים שלה מאירים. בן ובת עכשיו סטודנטים לרפואה במולדובה. הבת שלי אמרה לי שאחרי שראתה מה קורה אצלי היא רוצה לעזור לאנשים. עכשיו אני בנפרד ממנו, אבל עדיין קשה. לא קל לבד לאשה להיות בבית. אני עובדת ברוך השם. אז – לא יכולתי אפילו לשתות מים בכפית לבד מרוב שרציתי למות.
ואו, אני מתפעלת. אז איך הגעת לירון הזה?
אינטרנט, היא מחייכת ניצחון קטן, ערמומי. חיפשתי וחיפשתי.
את מבינה, הקול שלי מר. ולפני חמישים שנה מה היה קורה לך?
הייתי מתה, היא מסכמת בפשטות. אבל ברוך השם יש אינטרנט. ואחרי שנתיים שטיפל בי גיליתי שאמא שלו ואמא שלי חברות 30 שנה. את מבינה, שתיהן אחיות במוסד למפגרים.
שיו, אני נדלקת, כולי צמרמורת. איזה קטע.
כן אה? היא שמחה.
ומה את עושה בשביל עצמך? תיכף אני יורדת בתחנה והמוח שלי כבר מסכם.
אה, לא הרבה, אני כותבת שירים.
איזה יופי, ברוסית?
מה פתאום רוסית? אני ערבייה. מהמשולש.
אני לא מסתירה את ההלם. עכשיו אני מבינה למה הכריחו אותך להתחתן.
כן, היא אומרת. ככה זה אצלנו. וגם עד עכשיו ההורים שלי לא מדברים איתי. אמא קצת ואבא בכלל לא. בשבילם אני פדיחה. לא רוצים לפספס אותו.
אותו? אני מתרגזת. ומה עם לפספס אותך?
כן, היא אומרת. פספסו את הבת שלהם. אבל את יודעת, אני לא כועסת עליהם, באמת. זה רק חבל לי.
יא אללה, אני אומרת בשקט. אם מישהו היה עושה משהו רע לבת שלי הייתי הורגת אותו בידיים. ונזכרת בשיחה עם דודה אורה, חודש לפני שמתה. שסיפרה שסבא וסבתא חיתנו אותה עם התימני ההוא, שיד היתה לו כמו פטיש, ושסבתא היתה מגרשת אותה בחזרה הביתה כשהיתה מופיעה חבולה בבית ההורים. אבא אומר שאורה דיברה שטויות. אבל אני האמנתי לה.
את מבינה, הייתי מסתכלת על הילדים שלי ועל עצמי ככה ואומרת, מה יהיו החיים שלהם אם אני ככה. מה הם לומדים ממני. ואז רציתי לקום ולעזור לעצמי. בשביל שלא יראו אותי וילמדו שככה זה חיים של אשה.
את יורדת כאן? היא שואלת כשאני מזרזת את התיקים אל חיקי. תביאי את הטלפון שלך, אני אבוא אלייך.
בטח, אני אומרת לה. אני מתקתקת את המספר לנייד שלה ואנחנו יורדות לרציף. בקצה ליד המדרגות היא נוגעת בכתפי. נגיעה רכה, בטוחה ונואשת. אני אתקשר.
איך קוראים לך? אני קוראת אל גבה.
נדיה, היא מסובבת את הקארה בלונד והעיניים הירוקות מחייכות. קוראים לי נדיה.
כל הכבוד לך נדיה, אני קוראת אחריה מתחת לקונסטרוקציה האדריכלית המפוארת של תחנת השלום. כל הכבוד.
אל שדי
21 אוג' 2010 25 תגובות
in כתיבה אישית
לא שיש לי משו נגד החנויות החביבות האלה עם המוכרות הצעירות הדקיקות עם המסקרה העבה. נו, אלו עם הכתפיות ניילון השקופות והחזה המזדקר על רקע צלעות רזות והבליינד חוטיני. הן מתוקות בעיני, באמת.
אבל מה, מעולם הן לא פקפקו במבט קלוש כשאמרתי סי 90. מעולם. רק שלפו דגם אחר דגם, תחבו יד מהירה אל בין הווילון וחזרו להתעסק אצל הדלפק בשוברי הנחה, כרטיסי מועדון ובסידור הגוזיות מהזן החדש הספורטיבי, זה שגם לא נראה כאילו אבל גם מחזיק כמו.
כשהייתי ילדה היינו עולות, אמא ואני, על קו 312 ויורדות במרכזית הישנה. משם לוקחות קו ארבע, לפעמים הולכות ברגל אם היינו עליזות ולא היה חם מדי, עד לחנות של גיברת אחת בולגרייה זקנה, על רחוב הרצל בואכה הבניין המתנשא היחידי דאז בעיר שעוד היה לה ריח של ים.
אמא והפרופסיונל של החזיות היו מפטפטות בלדינו, אני הייתי יושבת בשקט על שרפרף עץ נמוך וגומעת את הרחוב בעיניים פרובינציאליות, אמא היתה מודדת והגיברת הפרופסיונל היתה שולפת באצבעות ארוכות עם לק כסוף מתקלף סיכות מאצל שפתיה, מסמנת לאמא שתוריד בלי להידקר חס ושלום אדיו סנטו. אחר כך היתה יושבת על הזינגר ועושה תפרים לפי הפיגורה היפה של אמא, שהיתה בינתיים מתכופפת אלי ומבטיחה לי גלידה אמריקאית מהחנות ממול.
פעם בשנה, אולי שנתיים, היינו מבקרות אצל מדאם רוזה של החזיות ואחר כך מסתובבות בכרמל ואוכלות בורק אמיתי מסמי הזקן עם העגלה, שהיה עושה בצק על שמן שגרם לאמא לדמוע כי היתה נזכרת בדודה שלה קדינה זכרה לברכה שהיתה מומחית.
אני מעריכה מומחיות. אם אני מוצאת מומחה, אני נדבקת. מישו כזה שלמד מלהסתכל, מלטאטא את הרצפה שנים אצל המאסטר, שקיבל בלב רוטט את היותו תלמיד מן המורה רק לאחר שנים של נאמנות ומסירות. ככה זה בטאו (סייקי) שיאצו שאני מתרגלת. נהיים מומחים ומשלמים בעיקר בזיעה, בשבירת האגו, בהארכת הסבלנות.
אבל למה אני סוטה מן הנושא.
ולמה השיר הזה דווקא? בגלל החירפון. שם מהירח, כאן מהחום-לחות, וכרמלה הזאת ששרה נהדרת
חודש לפני היום אני פותחת בחיוך את דלת המרפאה למטופלת ותיקה, צעירה וחדה. תוך דקות ותוך כדי אני מעירה על הגודל של הציצי שלה, שבעצם עם קאפ בי לא צריכה להיות שום בעיה בככה וככה.
קאפ בי? היא מזדקפת בעלבון. אני די!
איזה די, אני נקרעת עליה. אני סי ואת בי. זה ברור. בכל זאת עברתי את הארבעים ומשו, כך אני בטוחה, אני יודעת על הגודל שלי.
ק' מתיישבת ותוקעת בי מבט חודר, כמו שאומר השכן ז"ל. מותק, היא קובעת בשחצנות ידענית, את בטעות כל החיים שלך הולכת עם סי 90, כשבעצם המידה שלך היא אי 75.
אי? אני קאפ אי? אני מתחלחלת.
תירגעי, היא חותכת אותי. כרגע הורדתי לך המון מההיקף. לא עדיף? לכי לחנות כך וכך, חפשי את הפירמה זאתי וזאת, מידה כמו שאמרתי, ובעיני, היא משלימה מהלך מבריק ולא-נטול ראווה, את צריכה את דגם אנדורה. אה, ותכיני את עצמך. זה 600 שקל החתיכה ואני ממליצה לך לקחת מינימום אחד שחור אחד לבן ואחר מעניין.
טוב 'סתֵמי, אני משכיבה אותה חזרה וממשיכה בעניין שלשמו באה.
חמישי שעבר אחד החמים. אני קופצת עם הבנבנאת לקניון חדרה להחליף איזו תלבושת בתלבושת אחרת. קרירות הקניון מערימה על הדחיסות ועל אווירת מבצעי סוף הקיץ בריח מקדונלדס, והבנות עולות יורדות במדרגות הנעות עם גביעי גלידה נוטפים כאילו בפעם הראשונה. אני הולכת זחוחת חום ולרגע נחות עיני על אותה פירמה צרפתית אקסלוסיבית שק' ציוותה עליה. אני ניגשת מהופנטת לדלפק ומבקשת לראות דגמים. המוכרת לא נראית לי מההן. היא משו אחר. צעירה, שמנה, עיניים חכמות ושאפתניות.
היא סוקרת אותי לשבריר שנייה במקצועיות מעודנת ואומרת, אני ממליצה לך על דגם אנדורה (יש עשרים דגמים לפחות). מידה?
אמממ…. אני נבוכה קצת, חשבתי ש…
את סי 90 אבל בעצם מה שאת צריכה זה אי 75, היא פוסקת ומסתובבת לארון הקופסאות הגדול.
על הפרינציפ, וגם בגלל המזגן המאד חזק ובגלל שהבנות עדיין עלו ירדו עם הגלידה, מדדתי עוד שישה דגמים ושלוש מידות. צדקו אלו. האנדורה אי 75 נולדנו זו לזו. ואני חייתי בקונספציה שגויה רוב ימי.
עם ההנחה של הכרטיס מועדון החדש שלי, עדיין נשאר בחנות סכום עם שלושה אפסים. אני מקווה מאד, כך אני מחייכת וחותמת על השובר, לא לראות את הפרצופים שלכן בשלוש השנים הבאות. נהניתי מאד, אני אומרת למדונה של החזיות, את מביאה כבוד למקצוע. וכשירדתי במדרגות הנעות עם הקופסאות מקפצות בין ידי יכולתי לשמוע לרגע, בין אנקות המזגן המרכזי והמיית המבצעים, את הבולגרייה הזקנה מרחוב הרצל נאנחת אדיו סנטו, פסנסיה. סבלנות.
בצק
13 אוג' 2010 3 תגובות
in כתיבה אישית
לופתת גוש בצק בידי הימנית ולשה אותו פנימה אל מרכזו. מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר. תנועה גדולה שמגיעה מהאגן. ביד שמאל לופתת גוש חדש וממרכזת אותו בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני נפשי ישובב. ביד ימין מוסיפה קמח לבן דק מפזרת מלמעלה. ינחני במעגלי צדק למען שמו. גוש דביק של בצק ממיס אליו את הקמח. גם כי אלך בגיא צלמוות. יד שמאל גמישה יותר, תנועותיה קלות. לא אירע רע כי אתה עימדי. הופכת את הגוש והופכת, זורקת אותו על השיש, בודקת אם הבצק כבר "נחמד", כמו שגיברת עוזרי השכנה אומרת. שבטך ומשענתך המה ינחמוני. עדיין דביק ואני מפזרת מעט מעט קמח, כמו שהגננת של הקטנה לימדה אותי לפני שנים. נזכרת בגוף שלה הארצי כשהיא לשה, הבטן שלי מציירת שמיניות, ממשיכה לנוע מתוך האגן. תערוך לפני שולחן נגד צוררי, ימין החוצה ופנימה. דישנת בשמן ראשי כוסי רוויה. ימין שמאל פנימה והחוצה, תנועות רכות ובטוחות. שקט אל תוך הבצק. אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים.
אחרי עשר פעמים של המזמור הבצק גמיש ובהחלט נחמד. לא, לא נותנת למחשבות של יומיום, של כעס, של חשבונות, של תכנונים להיכנס לבצק של החלות שלי. רק קוראת פנימה שקט ואמונה ותקווה ותפילה. אחר כך מעמידה בקערה לכמה שעות ואז קולעת לצמות ומורחת ביצה ומפזרת שומשום ופרג. ולפני שהשבת נכנסת הבית מתמלא בריח משכר של חלות חמימות. ואני רוצה להאמין לו, לדוד. שגם כי אלך בגיא צלמוות אזכור כי אני בתך האהובה. אסתכל פנימה ולמטה ולמעלה וארגיש את הנוכחות שלך, אחסה בצילך, אאמין בישועתך כהרף עין.
(תודה למלך דוד, טיפוס שאני בדרך כלל מתעצבנת עליו)
knocking on heaven's doors
13 אוג' 2010 תגובה אחת
in כתיבה אישית
נכנסתי לאט, כמעט בגניבה.
שש שנים לא היה כאן אף אחד. שש שנים. ועדיין, האור אדמדם בהיר ויפהפה, האוויר נקי, האדמה עשירה וחמה ולחה. דבר לא הצטמצם.
קודם יש תעלה עם קירות מהודקים ואחר כך מנהרה. אני הולכת דקות ארוכות בתוך הניקבה הצרה. אני לא אוהבת מקומות סגורים. לא אוהבת להיות מתחת לאדמה. בהילות אוחזת בי כשאני צועדת שם. כמו אז בכיתה ה' בנקבת השילוח, נעלי ספורט מבוססות במים טהורים, הולכת מהר, דורכת על העקבים של זה שלפני. רוצה לצאת. לצאת. וכמו בסופשבוע האחרון ההוא יחד, במנהרות הכותל, יום לפני שפירקתי את הגג והקירות שסגרו עלינו ויצאתי לחופשי. אני כמעט רצה. כאילו שאם אמהר יהיה לי יותר אוויר.
אין דבר מנחם יותר מאור בקצה המנהרה. הקלישאות, אני יודעת, לא סתם שם. הן נכונות, כמעט כולן, ועדיין אנחנו נוגעים בהן עם פינצטה זהירה, כאילו אמרנו משהו גס. אנחנו, הפיינשמקרים של המלים והדימויים. אז כן, האור בקצה המנהרה. אדמדם, מוכר, בהיר. אין לי אוויר. רוצה כבר להגיע.
הצוואר סגור והפתח עגול וקטן. אני נדחקת פנימה. שולחת למעלה רגל ארוכה, כמו פעם במשחקי גומי, מעבירה משקל, ומגלישה את שאר הגוף. נוחתת פנימה בחבטה אבל מופתעת מהרכות של הקרקע.
אני שוכבת לי שם רגע, נקלטת. נרגעת. נושמת.
כמה דקות ואני כבר על הרגליים, מותחת איברים, מתכוננת לסיבוב. אני מתה מסקרנות. כבר שנים שאני רוצה להגיע לכאן, ארץ החלומות, ואני מתבוששת. אין זמן, אין טיסות, אין בייביסיטר. תירוצים הכל. כמה קל לבוא. כמה פשוט היה לארגן את זה. ככה זה תמיד כשאני יוצאת לחופש. איך אני לא עושה את זה יותר, זה לא בשמיים, ההיפך. ואני כל כך צריכה את זה.
לא היה קשה, בחיי. השטויות שמספרים לנו מגיל אפס ואנחנו מאמינים להן. שמי שיוצא לא יכול לחזור לעולם. אבל הנה, אני כאן. דפקתי והדלת נפתחה.
אני מתרוממת ומתחילה ללכת. קירות אדמדמים, פיתולים רכים, חמימות נעימה מתפשטת בי. אני יכולה לשמוע קולות מבחוץ. משהו בקירות העבים האלו בולם את הצרימה ומסנן פנימה צלילים מרוככים. אני מתיישבת. יש מוסיקה ברקע. הלב שלי דופק חזק ואני צריכה להתאמץ כדי לשמוע טוב. מישהו מנגן מוצרט על פסנתר. אני אוהבת את זה. אחר כך פתאום שיר הפתיחה של "ראש גדול". אני שומעת את הגדולה שלי קוראת לאחותה לבוא מהר כי הנה לירון ודבש מתנשקים. אני שמה לב שבכלל לא מזיז לי שרגע אחד אני לא שם וישר הן רואות סדרות טיפשיות. אחר כך משאית עוצרת. ויללה של חתול.
אני מרגישה משיכה גדולה לקום וללכת ולגעת בקיר אחד. יש שם מישהו. זה מרגיש כל כך מוכר, ועדיין אין לי מושג מי זה יכול להיות. אני מניחה את היד שלי על הקיר ויודעת שיש מישהו שם מבחוץ שיודע עלי. זה לא מפחיד אותי. להיפך. נעים לי להיות בקשר בלי מלים, בלי לראות מי זה, רק להרגיש את החום. פתאום כל הדברים שמדאיגים אותי נראים עמומים. לעשות יותר כסף, להתפתח, להשפיע שיהיה כאן עולם טוב יותר מחר בשביל הבנות שלי, לנקות את הבית, לעשות קניות, למצוא אהבה.
אחרי כמה דקות אני מתיישבת על האדמה ותוך רגע מתקפלת על צדי ונרדמת. אני עייפה כל כך. וכאן הזמן לא נוגע בי. אינסוף רגעים של שכיבה פרקדן, מול האור היפה הזה, בחמימות ובנועם. אני שבעה ורוויה ומנוחמת. עטופה ברחמים.
[זה מה שרציתי לשים, אבל לא נותנים לי. ביצוע מושלם, מבוגר, של איש שיודע על מה הוא מדבר. ואת המלים הפשוטות של עטוף ברחמים, שלא יעזור כמה שנים אני מכירה ישר אני נהיית מיץ, כתב אהוד בנאי, שאלוהים ישמור עליו בשביל כולנו.
פורסם בפברואר 2010 בבלוג שלי בדה-מרקר
רוצה לצאת מכאן
11 אוג' 2010 להגיב
in כתיבה אישית, בתנועה, רחוב תגים: הירואין, פחד, מגפיים, אלוהים
לפעמים אני נגנבת מעצמי איך אין לי פחד.
ככה כשקפצתי עם הבגדים להוציא מים סוער ורע שלושה ילדים שכמעט נעלמו יחד איתי בין הגלים, ואני שחיינית דמיקולו זו עובדה ידועה, ככה כשצרחתי על הפורצים שפירקו לגורמים את החלון מעל לגדולה שלי והם הסתובבו וברחו, וככה מול אנשים.
קודם אני מאמינה, מסתכלת בעיניים, מכוונת ישר לאלוהים שבתוך.
ואחר כך, אחר כך הפחד.
שישי בערב חרגתי ממנהגי. לבשתי שחורה קטנה ומגפיים ונסעתי לעיר הגדולה. האל"פים גרים קרוב לתחנה הישנה, עולם מקביל, ממד אחר, אותו זמן. שישי בערב והבאסטות של הירקות פתוחות, הרוכלים עסוקים, אנשים בצבע חוצים רחובות בקול. הבניין של האל"פים באחד הרחובות המחודשים.
כיף עם האל"פים. הם חכמים ומתוקים ומצחיקים ומלאים באהבה לחיים. אכלנו שתינו שתינו שתינו היה צחוקים נטרקתי על המיטה הרחבה בסלון.
בחמש ועשרים מעיר אותי, כמו בכל בוקר מתוקן, השעון שלי. הזמן של ההליכה בשדות, אור ראשון, צינה נעימה מתגנבת מתחת לצעיף השיער, השמש גדולה כתומה ואני חברות טובות כל השביל בחזרה הביתה.
שבת בבוקר, ראבאק. מתגלגלת הנה ושוב אבל בסוף מתיישבת במיטה הלא-שלי, עירנית כמו שד. הולכת להציץ על האל"פים, שניהם מגולגלים בשינה עמוקה אפופה אד.
שלושת-רבעי שעה אחר כך אני מתקינה את שמלתי ואת מגפיי, משאירה מכתב ויורדת למטה. נא לא להשאיר פתוח, כתוב על דלת הכניסה לבניין. אני טורקת אותה מאחוריי ושמה פעמיי, כמו שאומרים, אל שער הברזל המוביל לרחוב.
נעול. בודקת למעלה למטה לצדדים. מביטה החוצה מבעד לסורג. הרחוב התעורר בקושי. אין מצב לטפס על הברזלים הגבוהים. בטח לא עם השמלה, אבל מילא. הייתי. אני רוצה לצאת מכאן.
מאחוריי חומת בטון גבוהה של בניין חדש בבנייה. אני פונה שמאלה ומגלה גדר תיל מתולתלת של מחנה פליטים מפרידה ביני לבין החצר השכנה. חוזרת לשער הברזל, חופרת במוח איך יוצאים מכאן.
אין מצב להעיר את האל"פים. אלה אפילו בעיטה בראש לא מעירה אותם.
ובעודי, אני מרגישה שמישו מסתכל עלי. מסתובבת אחורה. מאחורי חומת הבטון הגבוהה, כמה מטרים מעלי, הוא עומד. טריקו פסים ישן, מעביר משקל מרגל לרגל, עיניים גדולות שקדיות חצי פתוחות.
"אתה יכול לעזור לי?" אני לא מהססת שנייה אפילו.
"איך?" הוא נבוך, מסתכל עלי ומפנה מהר את המבט הצידה.
"אני רוצה לצאת מכאן".
"בואי תטפסי, אני אתן לך יד". מבטא ערבי. פנים יפים של ערבי.
אני ניגשת אל החומה. גבוה, אין נקודת אחיזה למגפיים. הוא נותן לי יד ואני מתרוממת, אבל לא מצליחה לחצות בגופי את החומה. ותוך כדי אני שמה לב ששוב הוא מכבד אותי באי-מבטו. הפניה עדינה של הראש הצידה, כאילו אני אחותו שהוא רואה לה את התחתונים או משו. וגם רואה שהוא יחף. וגם שני מזרקים מלאים בנוזל שקוף שמונחים ממש מולי, על החומה.
"זה גבוה לי מדי", אני מתלוננת והוא מושך בכתפיים.
"שלך?" אני מצביעה על המזרקים.
"לא מה פיתום", הוא עונה אוטומטית ותיכף מתקן את עצמו, מסתכל לי ישר לאישונים, "כן, שלי".
"סליחה שאני מפריעה לך", זה מה שיוצא לי מהפה.
"בסדר", הוא שוב מושך בכתפיים.
אני גוררת כיסא שלא היה שם קודם ומניחה אותו למרגלות החומה.
"תחזיר את זה אחר כך בשבילי?"
"כן, בטח", זה מצחיק אותו הבקשה שלי.
אני מטפסת על הכיסא, הוא נותן לי שוב את ידו ואני מתרוממת, מתיישבת על החומה. ואז בשנייה מציף אותי פחד מטורף. ואם אין יציאה גם מהחצר הזאתי? ומה אם הוא יעשה לי.. ומה אני עושה? ומשמאל דמות מקופלת שעונה על הקיר. ככה באמצע התנופה. פחד.
שבריר של שנייה. עין בעין, בלי מלה. כמו חיית ג'ונגלים הוא קולט אותי.
"אל תפחדי, נשמה", הוא אומר בקול רך והעיניים שלו מתביישות דרכי. "יש יציאה, הנה שם, את פונה ימינה. וזאת סתם בחורה שיושנת. באמא שלי…"
הוא מניח יד ימין על בית החזה שלו. מעביר משקל מרגל לרגל יחפה.
אני מסתכלת לו בעיניים, מחייכת. ואז קופצת למטה. מסתובבת, קדה לו קידה עמוקה של הודיה, חולפת על פני היושנת ויוצאת מכאן, לרחוב. ריח חריף של אוכל לא מוכר מכה את הנחיריים. אני מקיפה את הבניין בהליכה מהירה. רק גברים הולכים ברחובות האלו, בשעות האלו.
אני מתניעה ונוסעת מהר הביתה עם חלונות פתוחים, לשתות קפה בחצר שלי.
שבת בבוקר יום יפה.
פורסם ב-10/11/2009 בבלוג שלי בדה מרקר
תגובות אחרונות